צאו לי מהצלחת- על שליטה וכמויות
לאחרונה ישבתי בארוחת ערב ליד בחור צעיר על הרצף האוטיסטי עם השמנה ניכרת.
הבחור לא סובל אותי... אני חושבת שזה פשוט כי אני דיאטנית. בכל מקרה, הוא הסכים שאשב לידו.
למרות שבכלל לא התכוונתי לדבר איתו על תזונה, הוא הבהיר לי היטב שלא אדבר איתו בכלל ועל אוכל בפרט. הוא מלמל משהו על כך שהיה עם אימו אצל דיאטנית כאשר היה קטן והבנתי בין השורות שהחוויה היתה לא טובה ושאמרו לו כמה לאכול.
ובכן, זה לא עבד. ההשמנה הניכרת וההתנהגות בארוחה זעקו חרדה: חרדה שיאמרו לו, שייקחו לו, שלא ישאירו לו , שיכנסו למרחב הפרטי שלו, שהוא יאבד שליטה, שלא תהיה לו אפשרות לבחור.
יכול להיות שהתגובה של הבחור הצעיר הזה, שצבר במהלך השנים תחושות קשות של חדירה למרחב האישי שלו וחש צורך להתגונן באופן אגרסיבי מפני כל רמז של התערבות בתזונה שלו, היא אכן תגובה קיצונית בשל הקושי בתקשורת. בגלל האוטיזם. יחד עם זאת, לאורך השנים ראיתי נשים וגברים רבים , ללא אוטיזם, שעדיין סובלים מחרדה שמישהו יאמר להם, ייקח מהם, יתערב להם במה שצריך להיות שלהם בלבד: הכמויות שהם אמורים לאכול בארוחה.
יש אנשים וילדים שלכאורה מבקשים שנאמר להם כמה צריך לאכול בארוחה. זו מלכודת.
אין באמת דרך לדעת כמה צריך לאכול בארוחה. הצורך משתנה מארוחה לארוחה ומיום ליום לפי הטעם, החשק, רמת הרעב, ההקשר החברתי, מצב הרוח...
זה נכון שאם לא אוכלים מספיק או אם אוכלים יותר מדי לא גדלים היטב ושמוקדם או מאוחר תהיה פגיעה בבריאות. אבל הדרך לעזור לילדים לאכול כמויות מתאימות אינה לומר להם כמה עליהם לאכול. להפך. יש לעודד אותם לשים לב לתחושות ולרגשות שלהם, ללמד אותם למצוא מענה מתאים לתחושות השונות. למשל: אם עייפים הולכים לנוח, אם משועממים מחפשים משהו מעניין לעשות , אם עצובים אפשר לבכות או לחלוק את הרגש עם חבר , ואם שמחים - גם.
איך מלמדים דבר כזה? מדברים על זה ועושים את זה. מדברים על תחושות הבטן שלנו, על הרגשות ועל הפעולות המתאימות, ומראים דוגמה. לדוגמה: אני עייפה, אני הולכת לנוח. אני מתרגשת, אני צריכה לקפץ או להירגע ולנשום. מקרקרת לי הבטן, אני רעבה, אני צריכה לאכול. וגם .. העוגה הזו ממש טעימה, אקח ממנה פרוסה נוספת.